ת"א 26206-01-17

תקציר

התובעת, שהפעילה חנות בזיכיון של הנתבעת ריקושט, תבעה את ריקושט על ביטול הסכם ההפעלה ביניהם שלא כדין. ריקושט ביטלה את ההסכם לאחר שגילתה כי בנה של התובעת, הישאם, שניהל את החנות, חתם על הסכם זיכיון עם מותג מתחרה, קולומביה. השאלה המרכזית הייתה חלקו של הישאם בעסקיו של התובע. בית המשפט הגיע למסקנה כי הישאם לא היה עובד זוטר אלא המנהל בפועל של החנות, מה שהופך אותו לאיבר של החברה שפעולותיה מחייבות את התובע. משמעות הדבר היא כי התובעת הפרה את סעיף אי התחרות בהסכם ההפעלה עם ריקושט. בנוסף, הופרה חובת האמונים של התובע כלפי ריקושט, שכן האמון בין הצדדים נפגע כאשר הישאם תכנן לפתוח חנות מתחרה. לפיכך, ביטול הסכם ההפעלה על ידי ריקושט נקבע כדין, ותביעת הנזיקין שנבעה מהביטול נדחתה. השופטת התייחסה גם לתביעת התובעת להשבת שווי הציוד וההשקעות שנותרו בחנות עם עזיבתה, אך מצאה כי על פי הסכם ההפעלה, הם הפכו לרכושו של מפעיל הקניון. התובע לא הצליח להביא ראיות מספיקות לתמיכה בערכם הנטען וחוות דעתו של השמאי לא הייתה מפורטת דיה כדי להוכיח את הסכומים שצוינו. יתר על כן, הציוד הותקן שנים קודם לכן, והתובעת נהנתה משימוש בו לאורך כל השנים. עוד ציינה השופטת כי הצדדים כבר הגיעו להסכמה בנוגע למלאי שנותר בחנות, אשר הסדירה את סך החשבונות ביניהם. לפיכך, נדחתה גם התביעה להחזר השקעות. ריקושט קיבל מהתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.