ד"נ 43/74

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בשאלה האם המערערת ויתרה על חלקה בירושת אביה המנוח, בעקבות עסקת מקרקעין בין אביה לבין המשיב. דעת הרוב של השופטים מני וח' כהן קבעה כי המערערת משכה את חלקה לפי סעיף 6 לחוק הירושה, ובכך ביטלה את מעמדה כיורשת ודחתה את תביעתה נגד המשיב. מנגד, דעת המיעוט של השופט קיסטר טענה להעברת חלקה של העותרת לאמה, בהתאם לסעיף 7 לחוק הירושה, תוך שמירה על מעמדה כיורשת העצר. השופט לנדוי הדגיש כי המחלוקת המרכזית נסובה סביב פרשנות העובדות ויישומם של חוקים רלוונטיים. הם קבעו כי תצהירה של המערערת והתיקון שבוצע בעקבותיו לצו הירושה הביאו לאובדן מעמד היורשת שלה. השופט קיסטר ראה בהסכם בין המערערת ליורשים אחרים חלוקת עיזבון, הכרוכה בהעברת חלקו של המערער בתמורה הולמת. בתוך כך, הסכימו מ"מ הנשיא זוסמן והשופטת ח' כהן כי הצהרותיה ומעשיה של המערערת מצביעים על הסתלקות מהירושה, אך מוקנית לה הזכות להמשיך בהליך נגד המשיב. פסק דינו של בית המשפט העליון, בראשות השופט לנדוי, אישר את דעת הרוב בערעור הקודם. הם הדגישו כי תצהיר המערערת וצו הירושה המתוקן מצביעים על הסתלקות מוחלטת מהירושה, לפי סעיף 6 לחוק הירושה. זאת, למרות טענת המערערת כי ההסכם מהווה העברה לפי סעיף 7. בית המשפט הדגיש את תוקפו המשפטי של הצו המתוקן, אשר קיבל קדימות על פני כל הסכם סותר. השופט קיסטר שמר על דעתו החולקת, והדגיש כי המסמכים משקפים העברת חלקו של המערער ולא נסיגה. לטענתו, השימוש במונח "ויתור" ואופי העסקאות מעידים על כוונה להעביר ולא לסגת. השופט מני וממלא מקום הנשיא זוסמן הסכימו אף הם עם דעת הרוב, והדגישו כי מעשיה של המערערת הביאו לכך שהיא חדלה להיות יורשת. זוסמן הציע כי המערער יוכל להמשיך בפעולה כממחה זכות בעיזבון, אך הזדמנות זו חלפה. פסק הדין דחה את העתירה בדיון הנוסף ואישר את פסק הדין הקודם של הרוב. המערערת נדרשה לכסות את הוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ליש"ט.