ת"א 3169/06

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ודוחה את הערעור שכנגד. השופטים מסכימים עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ואינם רואים עילה להתערב בהן, ועל כן דוחים את הערעור שכנגד בנקודה זו. השאלה שנותרה היא שאלה של סמכות מהותית. בית המשפט קובע כי טענת הגנה שהועלתה על ידי המשיבים אינה יכולה לשלול מבית המשפט את סמכותו המהותית, הנקבעת אך ורק על פי הסעדים הנטענים בכתב התביעה. מאחר שכתב התביעה לא כלל סעד הנוגע לחכירה לדורות, טענת ההגנה בעניין זה אינה רלוונטית. בשאלת סמכותו של בית משפט השלום ליתן סעד הריסה, קובע בית המשפט כי בעוד שסעד ההריסה אינו תביעה בדבר "שימוש בקרקע", הרי שבית משפט השלום קנה סמכות לדון בו כסעד נלווה לסעד העיקרי, שהוא סעד צו המניעה בדבר הפסקת השימוש הלא חקלאי בקרקע. הריסת מבנים על הקרקע היא סעד עזר המסייע ביישום האיסור על שימוש חורג. מבחינה פרוצדורלית, סעד צו המניעה הוצג גם כסעד העיקרי בכתב התביעה, ואילו סעד ההריסה הוגדר כסעד משני. לפיכך, בית משפט השלום מוסמך לדון בסעד ההריסה במקרה זה. השופטים מותחים ביקורת גם על חוק השמש ועל הלכת שמש, המגבילה את סמכותו של בית משפט השלום בתיקי שימוש בקרקע, ומציעים לבית המשפט העליון לשקול לסטות מתקדים זה. הם מציינים כי פרשנות החוק הסולארי אינה מתאימה עוד למציאות של ימינו, וכי הרחבת סמכויותיו ושיקולי היעילות של בית משפט השלום עשויה להצדיק שינוי. עם זאת, הם מדגישים כי בית המשפט העליון לא ימהר לחרוג מתקדימיו שלו, ובמקרה זה אין צורך להתייחס להשלכות הרוחביות של המשפט הסולארי. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא לעיון בסעד ההריסה. הערעור שכנגד נדחה, והמשיבים נדרשים לשלם למערער שכר טרחת עורך דינו של המערער.