בג"צ 387/85

תקציר

הסכסוך בין העותרת, אישה, לבין המשיב מס' 3, בעלה, נסוב סביב הבעלות על בית המגורים המשותף להם בעבר. מערכת היחסים המתדרדרת של בני הזוג הובילה אותם לפנות לערכאות משפטיות שונות במשך עשור. האישה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו באפריל 1976, וביקשה פסק דין הצהרתי שיקבע אותה כבעלת מחצית מרכושם של בני הזוג. פעולה זו הועברה מאוחר יותר לבית משפט השלום. בינתיים פנו שני הצדדים לבתי הדין הרבניים, הגישו תביעות גירושין ועסקו בענייני רכוש. הבעל טען כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינים אלה, טענה שהאישה מעולם לא חלקה עליה במפורש. באפריל 1980 פסק בית משפט השלום לטובת האישה, אך על החלטה זו הוגש ערעור ובסופו של דבר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי מטעמים פרוצדורליים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אפשר לבתי הדין הרבניים להפעיל סמכות לדון בסכסוך הרכושי. החלטה זו אושרה בערעורים שונים, במהלכם נתנו בתי הדין הרבניים פסק דין לטובת הבעל, וקבעו כי בית המגורים יישאר על שמו. פניותיה הבאות של האישה לערכאות אזרחיות גבוהות יותר לא צלחו. בג"ץ, בהחלטת רוב, דחה את עתירתה האחרונה של האישה, בנימוק שלא העלתה התנגדויות לסמכות בתי הדין הרבניים בהזדמנות הראשונה. לטענת בית הדין, הסכמתה לדון בענייני רכוש בבתי הדין הרבניים, יחד עם היעדר התנגדותה, משמעה הסכמה משתמעת לסמכותם. עם זאת, השופט נתניהו, בחוות דעת חולקת, טען כי בדיקה מעמיקה של ההליכים בבית הדין הרבני העלתה כי האישה לא הסכימה לסמכותם בענייני רכוש. אזכור הרכוש בדיונים אלה שימש רק כניסיון להגיע להסדר בהליכי הגירושין. יתר על כן, היעדר הרכב מלא של שופטים בחלק מהדיונים פגע גם בסמכות פסק הדין של בתי הדין הרבניים, לדברי נתניהו. בסופו של דבר, החלטת הרוב אישרה את פסקי הדין הקודמים, וקבעה כי לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בסכסוך הרכושי, ואילו השופט החולק תמך בעתירה, וטען כי פסק הדין של בתי הדין הרבניים בעניין הנכס ניתן ללא סמכות.