תפח"ע 41104-05-20

תקציר

הנאשם הואשם בביצוע עבירות מין בקטין עם תסמונת דאון, אותו הכיר באפליקציית היכרויות. כתב האישום מייחס לו גרימת מעשה אונס, גרימת מעשה מגונה בנסיבות אונס ומעשה מגונה בנסיבות של אונס. הנאשם טען כי לא היה מודע לליקוי השכלי של הקטין ולכן לא ניצל אותו. בית המשפט בחן בהרחבה האם הקטינה אכן לוקה בשכלה והאם הנאשם ידע או היה עליו לדעת על ליקויה. נמצא כי הקטינה סבלה מליקוי קוגניטיבי משמעותי, אשר שלל ממנה את היכולת להסכים למעשים מיניים. עם זאת, התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם היה מודע לליקוי השכלי של הקטין או כי העלים ממנה עין. הראיות שהוצגו, לרבות ההתכתבויות בין הנאשם לקטין, לא הספיקו כדי לבסס את ידיעתו של הנאשם על הליקוי. האופי הווירטואלי קצר הטווח של האינטראקציה ביניהם, בשילוב עם היעדר היכרות מוקדמת, הביאו לכך שלנאשם לא היו הכלים להעריך את טיבם ומשמעותם של חילוקי הדעות בין הקטינים. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה מעבר לספק סביר, והנאשם זוכה מכל האישומים בשל הספק. השופטים היו תמימי דעים בהחלטתם.