סע"ש 39139-03-19

תקציר

התובע, עובד הנתבעת, תבע בגין טענות שונות הנוגעות לתנאי העסקתו, לרבות ניכויי שכר שלא כדין, אי תשלום פיצויי פיטורים ואי ביטוח נאות לנכותו. השופטים קבעו כי התשלום החודשי עבור רכב שסיפקה הנתבעת הוא אכן תוספת ולא חלק משכרו של התובע, שכן הוא מותנה בכך שהתובע ישתמש ברכב לצרכי עבודה. לפיכך, הנתבעת לא נדרשה לכלול אותו בשכרה הכולל של התובעת. עוד קבע בית המשפט כי עיקר פעילותה העסקית של הנתבעת נופלת בגדרו של צו הרחבה במגזר התעשייתי, ומשמעות הדבר היא כי היה עליה לבצע הפקדות גדולות יותר לקרן פיצויי הפיטורים של התובעת. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 26,275 ₪ בגין הגירעון בפיקדונות אלה. בנוסף, פסק בית המשפט לתובע פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪, שכן הנתבעת עיכבה תשלום זה באופן בלתי סביר, לצד 1,034 ₪ בגין ניכוי שכר שלא כדין, ו-16,203 ₪ בגין אי פדיון ימי החופשה של התובעת. עם זאת, השופטים דחו את תביעת התובע לביטוח אובדן כושר עבודה, וקבעו כי על המעסיק לא חלה חובה לבטח את העובד בגין נכות אלא אם כן התבקש לעשות זאת במפורש. זכותו ואחריותו של העובד לבחור את אפשרויות הביטוח שלו, ובמקרה זה, התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שביקש ביטוח אובדן כושר עבודה. לסיכום, חויבה הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הנקובים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. התובע חויב לשלם לנתבע 1,000 ₪ הוצאות משפט ו-4,500 ₪ שכר טרחת עורך דין, בתוספת ריבית עד לביצוע התשלומים. לשני הצדדים ניתנה הזכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.