רע"א 7031/12

תקציר

במקרה הנדון התייחסה ערכאת הערעור לסוגיית אגרות בית המשפט הקשורות לתביעת פיצויים בגין נזקי גוף ולתפקידה של המדינה בהליכים אלה. על פי תקנה 5 לתקנות האגרות, כאשר מוגשות תביעות לבית המשפט, שכר הטרחה בנוי כך שיבטיח כי התביעות יופנו לסמכות השיפוט המתאימה. אם תביעה מסתיימת בפיצוי הנמוך מ-60% מסמכותו של בית משפט השלום, תקנה 5(ג) מחייבת את הנתבע לשלם שיעור אגרה החל על בית משפט השלום, ואילו התובע אחראי לאגרת בית המשפט המחוזי. כלל זה נועד למנוע הגשות לא ראויות לערכאות גבוהות יותר ולשמור על הסדר בערכאות השיפוט של בתי המשפט. למרות זאת, בית משפט קמא חייב את הנתבעת לכסות את שכר טרחת התובע בניגוד לתקנה 5(ג), על סמך שיקול דעתו שניתן במקרים בהם מדובר בסכומים קצובים, בטענה כי אין תקדים האוסר על גמישות כזו. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי תקנה 5(ג) היא כלל מדויק וברור שאין בו הוראות המקנות שיקול דעת שיפוטי באשר לחלוקת שכר טרחה במקרים אלה. תוך הכרה בנימוקיו של בית משפט קמא בניסיונו לעשות צדק בנסיבות ספציפיות, הדגישה ערכאת הערעור את היצמדות לתקנה כדי להימנע מפגיעה בתכליתה. היא דחתה את הטענה כי בית המשפט קמא יכול לסטות מתקנה 5(ג) והפכה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, תוך שהיא קובעת כי כל צד יעמוד באחריות שכר הטרחה הקבועה לו על פי התקנה. זאת ועוד, בית המשפט הזכיר את האפשרות של המשיב להגיש בקשה לפטור מאגרה באמצעות ועדת רשות האכיפה והגבייה כסעד אפשרי. הערעור התקבל, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי ואשר מחדש את הנחיות הרגולציה מבלי להורות על הוצאות נוספות.