ת"א 21976-03-14

תקציר

התיק סובב סביב דייר מוגן אשר עקב הידרדרות במצב בריאותו נאלץ להפסיק להפעיל את עסקיו בנכס ששכר. בעל הנכס טען כי השוכר הפר את הסכם השכירות ונטש את הנכס, ובכך פקעה זכותו לדיירות מוגנת. השופט קבע כי הידרדרות במצב הבריאותי המובילה לחוסר יכולת להפעיל עסק אינה עולה כדי נטישה, במובן המשפטי, של המושכר. מהות הנטישה היא כוונתו של השוכר לוותר על זכותו בנכס, מה שלא היה המקרה כאן שכן הנתבע ביקש לשמור על זכויותיו הקנייניות. יתר על כן, בעיותיו הבריאותיות של הנתבע שהובילו לעזיבתו את הנכס היו בלתי רצוניות, דבר המנוגד לעצם אופי הנטישה. השופטת גם לא מצאה כל הצדקה לטענת התובע לאי תשלום דמי שכירות, שכן הראיות הראו את נכונותה של הנתבעת לקיים את אותם הסדרי תשלום כבעבר ואת היעדר כל ניתוק ברציפות התשלומים. לפיכך, נדחתה תביעת הפינוי בעילה של נטישה ואי תשלום דמי שכירות. התובע חויב לשלם לנתבע 11,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. בהתחשב בהיבטים התקדימיים של התיק, בחרה השופטת שלא לחייב את התובע בהוצאות נוספות.