ת"א 3001-11-19

תקציר

עיקר המחלוקת במקרה זה נסובה סביב עסקת מקרקעין משנת 1984, בה ביקשו המנוח וקבוצת רכישה לרכוש מגרש מהמוכרים. התובע, המייצג את עיזבון המנוח, טען כי המוכרים מכרו את כל המגרש למנוח ולקבוצת הרכישה. מנגד, הנתבעת, הטוענת לזכויות בנכס באמצעות עסקאות מאוחרות לכאורה עם המוכרים, טענה כי רק שטח חלקי מהמגרש נרשם בהסכם משנת 1984. לאחר בחינת העדויות והמסמכים שהוצגו, מצא בית המשפט ראיות משכנעות לכך שהמוכרים אכן מכרו את המגרש כולו בשנת 1984, והרישום החלקי נבע משיקולי מס. השופט שוכנע מטענות התובע כי המנוח החזיק והשתמש בכל המגרש במשך עשרות שנים, ללא כל התנגדות מצד המוכרים או הנתבע. בנוסף, התנהלותו של הנתבע, שקידם פרויקטים במקרקעין מבלי לעמוד על זכויותיו, ועדויותיהם הסותרות של עדי מפתח, לרבות מושקוביץ האב, תמכו בטענת התובע. השופט בחן גם שתי עסקאות לכאורה בין הנתבע לבין המוכרים בשנים 2004 ו-2015, שנועדו להעביר את הזכויות בנכס לנתבע. עם זאת, בית המשפט מצא עסקאות אלה בעייתיות, וציין כי המוכרים לא היו מודעים לפרטים וחתמו על ההסכמים מבלי להבין את השלכותיהם. יתר על כן, ההסכם משנת 2004 לא נרשם, והנתבעת לא נקטה כל פעולה לתיקונו, עד למועד מאוחר הרבה יותר. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת התובע, וקיבל את הטענה כי הזכויות הרשומות על שם הנתבע אינן תקפות. פסק הדין גם ביטל פסיקה קודמת הנוגעת להצהרת הפתיחה, שכן היא התבססה על מידע מטעה ולא צירפה את כל הצדדים הדרושים. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות בסך 50,000 ₪, והצו האוסר על דיספוזיציה במקרקעין יישאר בתוקפו עד להעברת הזכויות על שם המנוח.