ע"א 1870/91

תקציר

התיק סובב סביב אדם פושט רגל, הנאמן המנהל את נכסיו ונושה שהגיש תביעת חוב לנאמן. פושט הרגל, שקודם לכן ניסה ללא הצלחה לערער על החלטת הנאמן לאשר את תביעת החוב, פנה כעת לבית המשפט המחוזי בבקשה להפוך את ההחלטה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מה שגרם לפושט הרגל לערער לבית משפט גבוה יותר. כאן טען הבנק המשיב כי החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים, ולכן אינה ניתנת לערעור, ואילו פושט הרגל טען כי מדובר בהחלטה של ערכאה ראשונה שניתן לערער עליה. השאלה המרכזית הייתה האם החלטת בית המשפט המחוזי מהווה "צו" לפי פקודת פשיטת הרגל, שמשתמע ממנה כי היא ניתנת לערעור. בית המשפט נמנע מלהכריע בשאלה זו והתמקד בשאלה האם בית המשפט המחוזי דן בבקשה כערכאה ראשונה או כערעור על החלטת הנאמן. נמצא כי הבקשה, אף שהוגדרה אחרת בחוק ובתקנות הרלוונטיים, אכן מהווה ערעור על החלטת הנאמן. מסקנה זו התבססה על אופיו השיפוטי של תפקיד הנאמן, הזכויות המהותיות המוקנות לפושט הרגל לפי פקודת פשיטת הרגל, והסמכויות הדומות שהוענקו לבית המשפט בשני סוגי הבקשות. משכך, קבע בית המשפט כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי טעון רשות, שלא התבקשה במקרה זה. לפיכך, הערעור נקבע כבלתי חוקי ונמחק מהרשומות. כמו כן חויב פושט הרגל לכסות את הוצאות הצדדים האחרים (הנאמן והכונס הרשמי) בסך 500 ש"ח כל אחד.