ת"א 41876-01-12

תקציר

פסק הדין דן במגבלות על הגשת תביעה נגד מדינת ישראל. התביעה המדוברת הוגשה בשנת 2012, ובית המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. התובע טען כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מרגע שהתגלו ראיות שיכולות לסייע בעניינו, אולם השופט קבע כי עילת התביעה קמה לכל המאוחר בשנת 2002, עת הופסקה העסקתו של התובע אצל הנתבעת. לפיכך, התביעה שהוגשה בשנת 2012 הייתה הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים על פעולות שאינן מקרקעין. השופטת התייחסה בקצרה גם לשאלת ייחודו של העילה, בהתייחסה לחוק הנכות ולחוק הנזיקין האזרחיים, וטענה כי לא ניתן להחיל דינים אלה על עניינו של התובע. עוד טענה המדינה כי התובע מנסה לערער על החלטה מנהלית לסיום העסקתו, ויש להפנות טענה זו לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, השופט בחר שלא להכריע בטענה זו, שכן התביעה נדחתה ממילא בשל תקופת ההתיישנות. פסק הדין נגע גם בסוגיית העלמת הראיות לכאורה במרמה של המדינה. השופט הביע מורת רוח מהתנהלות המדינה, והדגיש כי המדינה הגישה תצהיר לבג"ץ, שבמקרה הטוב היה מטעה ובמקרה הרע כלל הצהרות כוזבות. עם זאת, החליטה השופטת שלא להטיל על התובע הוצאות כלשהן.