ע"א 414/66

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט העליון תביעת ביטוח בה טענה המערערת, אלמנתו ומנהלת עיזבונו של שמחה פישביין, כי מותו של בעלה מאוטם שריר הלב נגרם כתוצאה מתאונה בעבודה, ובכך מהווה "נזקי גוף" על פי פוליסת ביטוח אצל חתמי לויד'ס, לרבות המשיב. האירוע כלל עובד שאיים על המנוח באמצעות קלשון וגרם לו ללחץ נפשי. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את הטענה, וקבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי אוטם שריר הלב נגרם אך ורק על ידי האירוע, ללא תרומה ממצב קיים כלשהו כגון טרשת עורקים. בית המשפט העליון הדגיש כי הוכחת כל יסודות "נזקי הגוף" – ובפרט כי הפגיעה הייתה סיבת המוות היחידה – מוטלת על המערער. הם הדגישו את סטנדרט ההוכחה על פי "מאזן ההסתברויות", וטענו כי המערער הציג ראיות לכאורה לכך שהלחץ הנפשי היה סיבת המוות היחידה, ובכך העבירו את נטל השכנוע בדבר ראיות סותרות למשיב. בית המשפט מצא את עדותו של ד"ר בראון התומכת במערער כאמינה ומספקת, בהתחשב בגילו הצעיר של פישביין ובמצבו הבריאותי לכאורה טרם האירוע. הם קבעו כי הנחות המומחה מטעם המשיב חסרות בסיס עובדתי ולכן אין בהן כדי לקזז את ראיות המערער. בנוסף, בית המשפט שקל ודחה טענות פרוצדורליות של המשיב בדבר הודעה מאוחרת על התביעה, בקובעו כי ההודעה אינה תנאי מוקדם לחבות בהתחשב בכך שלשון הפוליסה לוקה בחוסר בהירות. בסופו של דבר, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה הקודמת והעניק לאלמנה את סכום הפוליסה בתוספת ריבית והוצאות.