בד"א 118/14

תקציר

מדובר בשני ערעורים על פסק דין משמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. המשיב, עורך דין במקצועו, הואשם במעילה בכספים מלקוחות ותיקים שהיו באבל על בנם. למרות שהופקדו בידיו 575,000 ₪ לסילוק חוב הקשור למקרקעין של הלקוחות, המשיב לא העביר את הכספים ועשה בהם שימוש אישי, דבר שהביא למכירת מקרקעי הלקוחות. בית הדין המשמעתי הרשיע את המשיב בעבירות לפי חוק לשכת עורכי הדין, לרבות התנהגות שאינה הולמת עורך דין והפרת חובת אמונים. בית משפט קמא גזר עליו שמונה שנות השעיה, תוך שהוא מדגיש את חומרת העבירה ואת הנזק שנגרם ללקוחות. המערער ביקש להחמיר בעונש, בטענה כי המשיב ניצל את אמונם וצערם של הלקוחות, ואילו המשיב ערער על גזר הדין ועל חומרת העונש, וטען כי הכספים הועברו בהקשר אישי. למרות הפסיביות של המשיב ואי התייצבותו לדיונים, אישר בית הדין המשמעתי את העונש המקורי. ערכאת הערעור לא מצאה הצדקה להפחתת העונש, תוך הדגשת חומרתן של הפרות האמונים במקצוע עריכת הדין, ודחתה את שני הערעורים, תוך שהיא משאירה על כנה את החלטת בית משפט קמא.