ע"ו 34360-02-15

תקציר

מדובר במקרה דנן בערעור על ההחלטה שלא להכיר במחלתו של חולה סכיזופרניה כקשורה לתנאי שירותו הצבאי כהגדרתם בחוק הנכות. המטופל טען כי מחלת הנפש שלו נגרמה כתוצאה משורה של אירועים מלחיצים במהלך שירותו, ולכן ביקש הכרה ופיצוי על פי החוק. הערעור מערער על החלטת ועדת הערר לדחות את התביעה, תוך אימוץ עמדת המשיב לפיה לא היה קשר בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. הוועדה הגיעה למסקנה כי האירועים שתיארה המערערת אינם מהווים נסיבות חריגות, וכי פער הזמנים בין גורמי הדחק הנטענים לבין פרוץ המחלה היה ארוך מדי, תוך ניתוק כל קשר סיבתי אפשרי. השופט מצדד בהחלטת הוועדה ומדגיש כי מדובר בקביעה עובדתית ולכן אינה ניתנת לערעור על פי החוק. הקביעה בדבר סמיכות הזמן בין האירועים לבין התפרצות המחלה, שהיא עניין שבעובדה, נתמכת בחוות הדעת הרפואיות שהוצגו, המצביעות על פער של מספר חודשים לכל היותר. יתר על כן, ממצאי הוועדה מלמדים כי ההידרדרות התפקודית של המערער החלה מאוחר מהנטען, ופער הזמנים הגדול בין גורמי הדחק לבין אבחון המחלה מנתק כל קשר סיבתי אפשרי. על סמך ממצאים אלה ממליצה השופטת לדחות את הערר ולקיים את החלטת הוועדה. החלטה זו התקבלה פה אחד בקרב השופטים והערעור נדחה.