ת"א 26942-01-11

תקציר

התובעים והנתבע הם בעלי חלקות קרקע סמוכות. התובעים טענו כי יש לבטל זכות מוטבת רשומה (המכונה גם זכות הנאה או זיקה) על מקרקעי הנתבעת, המקנה למקרקעי התובעים גישה לרחוב סמוך וממנו, משום שאין בו עוד צורך. לטענתם, תכליתו של אינטרס ההנאה הייתה אך ורק לאפשר גישה למקרקעי הנתבעת, וכי מאז הקמת חניון ציבורי מצפון למקרקעי הנתבעת, קיימת כיום נקודת גישה וכניסה חלופית לכלי רכב ולהולכי רגל. לפיכך, המשך זכות ההנאה פוגע קשות בזכויות הקניין של הנתבע שלא לצורך. בית המשפט מצא כי אינטרס ההנאה משמש לא רק כדי לאפשר גישה אלא גם כדי לאפשר כניסה למקרקעין של הנתבע. למרות שהולכי רגל יכולים כיום להגיע לאדמת הנתבע מצפון דרך החניון, כלי רכב אינם יכולים להיכנס לקרקע באופן חוקי מכיוון זה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי הקמת החניון לא שינתה את מעמד מקרקעי הנתבעת במידה מספקת כדי להצדיק את ביטול זכות ההנאה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו כי הנתבע זנח את השימוש באינטרס ההנאה. למרות שחלק מפעולותיו של הנאשם בוצעו דרך הכניסה הצפונית, לא מדובר בנטישת הכניסה הדרומית באמצעות אינטרס ההנאה. בית המשפט ציין כי זכות ההנאה משמשת גם למטרות אחרות, כגון חניה, אחסון ציוד וגישה לשירותים, שאינן עולות בקנה אחד עם ייעודו. עם זאת, נסיבות אלה אינן מצדיקות את ביטול זכות ההנאה, מה גם שהנאשם עדיין משתמש בה לצורך מעבר וכניסה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו אף אחת מהדרישות לביטול זכות ההנאה ודחה את תביעתם. תחת זאת, חויבו התובעים לשלם את הוצאות המשפט של הנתבע, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.