ת"א 1173/99

תקציר

פסק הדין דן באחריותם של מספר נאשמים בתביעת נזקי גוף. התובע, אילן, הותקף ונפצע על ידי הנתבעים אלמוג, יונס, מלסה וביחה. התקיפה אירעה סמוך לכפר הנוער אמי"ת, מוסד חינוכי בו למדו הנאשמים. אחיו של אילן, שחשד כי הנאשמים בגניבת אופנועים, הזעיק את אילן לסייע בהתמודדות עם החשוד בגניבה. במהלך העימות שלף הגנב סכין ורץ חזרה לכפר הנוער כדי לגייס את עזרתם של אלמוג, יונס, מלסה וביחה. הנאשמים תקפו את אילן, שסבל מחבלות קשות ואושפז במשך למעלה מחודשיים. אילן, באמצעות האפוטרופוס שלו, הגיש תביעת פיצויים נגד הנתבעים. המוסד לביטוח לאומי, ששילם קצבאות לאילן, הצטרף להליך כתובע נוסף כדי לבקש שיפוי. פסק הדין דן במחלוקות בין הצדדים ובוחן טענות שונות הנוגעות להתיישנות, מיצוי עילה וחבות נתבעים שונים. בית המשפט דוחה את טענת ההתיישנות, וקובע כי המל"ל הגיש את תביעתו בתוך פרק הזמן הנדרש. היא גם דוחה את הטענה כי עילת התביעה של המל"ל נגד הנתבעת רשת אמי"ת (אמי"ת) מוצתה עקב הסכם פשרה בין המל"ל לבין מדינת ישראל. ביהמ"ש פוסק כי אמי"ת אחראית לנזקי הגוף שנגרמו לאילן, ואילו הנתבע 6 (משרד החינוך) אינו אחראי, שכן בית המשפט אינו יכול לקבוע את חלקם באחריות לאירוע. עוד נקבע בפסק הדין כי אמי"ת חבה חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים בגין מעשי פגיעה שנגרמו על ידי תלמידיה, אך היא לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי אילן במקרה ספציפי זה. בית המשפט מקצה שיעור אחריות של 40% לנאשמים אלמוג ויונס ושיעור של 10% לנאשמים מלסה וביכה בגין אירוע הפגיעה. בנוסף, הנתבעים נדרשים לשלם שכר טרחת עורך דין וסכום יחסי של הוצאות משפט. פסק הדין ניתן בהיעדר סיכומים של הנתבעים מלסה וביחה.