ע"א 8661/10

תקציר

במקרה דנן ערערה המערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את טענותיו נגד המשיבה בדבר פלישת נכסיה לאדמתו. המערערת, שבבעלותה הנכס משנת 1976, טענה כי רכושה של המשיבה, המשתרע על פני מספר מטרים רבועים מאדמתו, בוצע שלא כדין במהלך מגוריה החל משנת 1983. המשיבה טענה כי ההרחבה קדמה לבעלותה. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי ההרחבה התרחשה ככל הנראה לפני 1980, כלומר התרחשה תחת בעלים קודמים. בית המשפט הכיר בכך שייתכן שפלישה התרחשה, אך הדגיש היעדר ראיות ברורות לגבי היקפה ועיתויה. לפיכך, נקבע כי ההריסה תפגע באופן בלתי הוגן במשיב בהתחשב בשטח הפלישה הקטן ובאתגרים ההנדסיים הפוטנציאליים. בערעור הצביעה המערערת על היעדר הכחשה מפורשת מצד המשיבה לקיומה של הפלישה, הגם שהיא חולקת על אחריותה לה. בית המשפט העליון אישר את ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, אך הורה למשיבה לשלם דמי שימוש החל משנת 2005, מתוך הכרה במודעותה להסגת הגבול מאותה שנה. היא סירבה להריסה אך דרשה את פינוי הפלישה מהחצר הקדמית (2.93 מ"ר) והתירה לחלק מהמטבח (2.3 מ"ר) להישאר עד לפינוי, שעליו יש להחזיר את הקרקע. שני הנכסים זקוקים להערות מתאימות בטאבו כדי להבהיר תנאים אלה. למרות שקיבל חלקית את הערעור, החליט בית המשפט העליון שלא לפסוק הוצאות משפט למי מהצדדים.