ע"פ 330/85

תקציר

במקרה שבו היו מעורבים המערערים דוד, ציון וסלמאן, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שהרשיע אותם בנשיאת כלי פריצה בכוונה לבצע פשע, החזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר. התיק נסב על כך שברשותם של המערערים נמצאו פריטים כגון אקדח טעון, חוט ניילון וכלי פריצה נוספים בעת שנסעו ברכב בשעת לילה מאוחרת. בית המשפט המחוזי הרשיע אותם על סמך ממצאים אלה, אך סלמאן זוכה מאשמת קשירת קשר, שנתמכת בראיות לכך שהצטרף לנסיעה ברגע האחרון. בדיון בערעור הכיר בית המשפט העליון במהותה של קשירת הקשר בהסכם לביצוע מעשה בלתי חוקי וציין כי ניתן להסיק הסכמה כזו מראיות נסיבתיות. למרות הכחשותיהם של המערערים, מצא בית המשפט כי מעשיהם מצביעים על מטרה משותפת של שוד. עם זאת, דוד הציע הסבר חלופי בחקירתו במשטרה – שהנסיעה נועדה אך ורק להעביר חפצים חזרה לירושלים ולא לבצע פשע – שהטילה ספק מספיק כדי לשנות את ההרשעות המקוריות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הראיות לא הוכיחו די הצורך כוונה לבצע פשע ספציפי; לפיכך, ההרשעה לפי סעיף 410 צומצמה להרשעה לפי סעיף 409, הדורשת הוכחה פחותה של כוונה. העונשים הותאמו, הפחיתו את המאסר של דוד וציון בשנה אחת והותירו את זה של סלמאן ללא שינוי. הערעור על הרשעתו של דוד בהחזקת רימון נדחה, שכן הרימונים נמצאו כשירים להתפוצץ. בסופו של דבר, הדגיש בית המשפט את נחיצותה של כוונה ברורה באישומי קשירת קשר והתאים את העונשים כך שישקפו את סעיפי האישום המופחתים, תוך שמירה על ההרשעה בהחזקת נשק שלא כדין בקרב כל המערערים.