ע"ו 39271-06-14

תקציר

המערער, ששירת בצבא, נפגע בגבו בשנת 1979 כאשר נפל ממשאית. במהלך השנים הוא נבדק על ידי פסיכיאטרים רבים ובסופו של דבר הוכר כנכה נפשית של 10% עקב תסמונת סומטיזציה בשנת 1988, שנבעה משירותו הצבאי. עם זאת, בשנת 1997 שגתה ועדה רפואית בכך שהגדילה את דרגת הנכות שלו ל-50% בגין הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) מבלי שהייתה מודעת לכך שהמערער עבר תאונת דרכים נפרדת בשנת 1993, שהוגדרה אף היא כתאונת עבודה. טעות זו נבעה מכך שהמערער לא דיווח לוועדה על תאונת הדרכים שעבר, וגם הוועדות הבאות לא היו מודעות לאירוע זה. בתוך כך, המערער הוכר על ידי המל"ל גם כנכות הקשורה לתאונה בשנת 1993, לרבות 20% נכות נפשית עקב PTSD. בשנת 2012 זומן המערער לבדיקה חוזרת, והוועדה הבינה את הטעות שנעשתה בשנת 1997. הם ייחסו את מצבו הנפשי של המערער לתסמונת סומטיזציה בלבד והפחיתו את נכותו ל-10%. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי התנהלותו של המשיב הייתה לקויה וכי הוועדה נעדרה סמכות לשנות את נכותו המוכרת. עוד טען כי הוכר כסובל מפוסט טראומה בשנת 1997 וכי הכרה זו צריכה לעמוד. בית המשפט מצא כי המערער הוכר לראשונה כסובל מתסמונת סומטיזציה בשנת 1988 וכי האבחנה של הוועדה משנת 1997 כסובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית הייתה שגויה, שכן היא התבססה על מידע חלקי. טענת המערערת כי מעשיו של המשיב היו בלתי ראויים וכי יש לעמוד על תילה של ההחלטה משנת 1997 נדחתה, שכן הטעות היטיבה עם המערערת באופן בלתי הוגן על חשבון הציבור. בנוסף, ציין בית המשפט כי מצבו הנפשי של המערער הידרדר ככל הנראה במהלך השנים וכי על הוועדה לשקול מחדש את שיעור הנכות בהתאם. לפיכך, הערר נדחה, והתיק הוחזר לוועדה הרפואית לדיון נוסף. ההחלטה התקבלה על מנת לאזן בין ציפיות המערערת לבין זכות הציבור שלא להנציח טעויות, ולא היה צו להוצאות.