תפ"ח 54286-05-11

תקציר

כתב האישום שהוגש נגד הנאשם היה בגין עבירת רצח בכוונה תחילה. על פי כתב האישום, הנאשם וחבורתו הגיעו למכולת כדי לנקום את דקירת חברו. במקום פרצה קטטה בין כנופייתו של הנאשם לבין בעלי החנות. במהלך הקטטה דקר הנאשם את המנוח למוות. הראיה העיקרית של התביעה הייתה עדותו של עד ראייה שזיהה את הנאשם כדוקר. התביעה הסתמכה גם על התנהגותו המפלילה ושימיו של הנאשם במהלך חקירתו ועדותו, ועל תוכן דבריו של הנאשם לאדם אחר זמן קצר לאחר האירוע, שהיוו תחילתה של הודאה. ההגנה טענה כי התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא הדוקר, וכי זיהוי הנאשם על ידי עד הראייה היה שגוי. עוד טענה ההגנה כי התנהלותו של הנאשם לאחר האירוע לא היוותה התנהגות מפלילה. לחילופין, טענה ההגנה כי אם יוכח כי הנאשם דקר את המנוח, הרי שלא התקיימו יסודות עבירת הרצח, ויש להרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה. בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת הריגה. בית המשפט קבע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא שדקר את המנוח למוות, על סמך זיהויו של עד הראייה, אשר נתמך בראיות אחרות. עם זאת, בית המשפט קבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי של עבירת הרצח, דהיינו כוונת הנאשם להרוג את המנוח, ולכן זיכה את הנאשם מעבירה זו. בית המשפט קבע כי התנהגותו של הנאשם לאחר האירוע היוותה התנהגות מפלילה. עוד קבע בית המשפט כי ניתן להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה כשותף לביצוע פשע, גם אם לא הוכח כי הנאשם הוא זה שדקר את המנוח. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לאכיפה בררנית, וקבע כי הרשעתו של הנאשם אינה סותרת את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית.