ע"א 6909/11

תקציר

בני הזוג אבלה, שרכשו נכסים בישראל במהלך ביקור בשנת 1937 ונספו מאוחר יותר בשואה, פנו בשנת 2000 נכדיהם ויורשיהם (המערערים) לאפוטרופוס הכללי בדרישה לקבל זכויות בנכס. לאחר בדיקה ממושכת הכיר האפוטרופוס הכללי בזכאות המערערים לנכס בשנת 2004, אך מכר אותו למדינת ישראל בשנת 1998. הנכס נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית לצדדים שלישיים בשנת 2003. לאחר מכן חתמו המערערים על הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל לקבלת שווי הנכס, שנקבע בהסכם, ודיווחו על כך לרשויות המס וסיווגו אותו כמכירה כפויה. רשויות המס חייבו את המערערים במס שבח היסטורי ובמס מכירה. המערערים התנגדו וטענו כי יש לראות בהסכם פיצוי ולא מכירה, ולכן אין להטיל מס רווחי הון. ההתנגדות נדחתה, מה שהוביל את המערערים להגיש ערר לוועדת הערר, שגם היא דחתה את טענתם. לאחר מכן ערערו המערערים לבית המשפט, תוך שהם זונחים את טענתם החלופית כי יש לראות במכירה הפקעה. המשיב היה מוכן להכיר בכך שמועד המכירה הוא בשנת 1998 ולפטור את המערערים ממס מכירה, אך טען כי יש להטיל מס שבח, שכן הזכות לקבל את שווי הנכס הנגזרת מהזכות בקרקע. השופט י' עמית קבע כי מצבם של המערערים לא יכול היה להיות טוב יותר מכפי שהיה אלמלא נמכר הנכס, ועליהם לשאת בחבות המס מהמכירה. בנוסף, התשלום שקיבלו המערערים יכול להיחשב כפיצוי המשקף את מכירת הנכס, והדין ראה ביורש מוכר המקבל תמורה. השופט דחה גם את יתר טענות המערערים והסכים עם המשיב כי יש להטיל מס שבח. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות המשיב. השופטים י' דנציגר וא' שוהם הסכימו עם פסק הדין.