ע"א 548/23

תקציר

לאחר עיון מקיף בערעור ובמסמכים הנלווים אליו, הוחלט לדחות את הערעור על יסוד תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. ליבת הסוגיה המשפטית סובבת סביב תקופת ההתיישנות החלה על תביעות פיצויי הפקעה, בפרט בעקבות פסק דין ארידור, הקובע כי תביעות אלה מתיישנות לאחר שבע שנים ממועד תפיסת הקרקע, עם תקופת מעבר שהסתיימה ביום 21.3.2016. תביעה שתוגש לאחר תקופה זו, אפילו ביום אחד, תיחשב פסולה כפי שמשתקף במקרים תקדימיים. המערערים הגישו את תביעתם בחודש דצמבר 2019, הרבה מעבר למועד זה וקרוב ל-40 שנה לאחר רישומה הרשמי של הקרקע, ובכך התיישנו התביעה. חרף ניסיונותיו של בית משפט קמא לפרש לטובה היבטים שונים לטובת המערערים, כגון עצירת תקופת ההתיישנות בשל עיכובים בתקשורת, מאמצים אלה לא הספיקו. המערערים לא פעלו בתוך "זמן סביר" גם כאשר ניתנו להם קצבאות רחבות, ושום דחייה אקטיבית של הרשות לא תוכל להקפיא את תקופת ההתיישנות ללא הגבלת זמן. נקודות משפטיות נוספות הדגישו כי תובעים לפיצויים יכולים לתבוע גם אם הזכויות במקרקעין לא הוסדרו וציינו כי למערערים היו הזדמנויות לפעול במסגרת תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, סעיף 21 לחוק לא סייע למערערים שכן תביעתם התיישנה בשנת 2007. למערערת מס' 4, ביחס לחלקה זמנית 6, לא הייתה עילת תביעה בשל אי קיום תנאי תשלום, שהיו תנאי מוקדם לזכויות חוקיות במקרקעין; הדבר הוכר כבר בשנת 1994 מבלי שננקטו צעדים נוספים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות מופחתות בסך 3,000 ₪.