ת"א 64173-11-18

תקציר

התובע בתיק זה טען כי הנתבעת השמיצה אותו, וביצעה עוולות נוספות, לרבות עוולות נגישות, רשלנות והפרת חובה חקוקה. האמירות המכפישות לכאורה לא הוכחו ככאלה שפורסמו, ועל כן הטענה בנקודה זו נדחית. גם הפרסומים הראשון והשני, שלגביהם לא הוכחה לפרסום, נמצאו כעניינים של מה בכך או כגידופים גרידא בהקשר של חילופי עלבונות הדדיים. הפרסומים השלישי והרביעי, שנמצא כי פורסמו, נעשו בתום לב, ולכן גם אינם מהווים לשון הרע. סברתו של הנתבע כי התובע פגע ברכבו הייתה סבירה והסבירה את חשדו הסובייקטיבי. כמו כן, תביעת הנזיקין הנגישה נכשלת משום שהתלונה במשטרה וההליך האזרחי לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת אינם מהווים הליך פלילי, פשיטת רגל או פירוק. כמו כן, לא הוכחת זדון מצד הנתבע, ולא הייתה כל אינדיקציה לפגיעה בשמו הטוב או בחירותו של התובע. גם טענת הרשלנות והפרת החובה החקוקה נכשלת, שכן הפרסומים המדוברים אינם מהווים לשון הרע, ולא ניתן להשתמש במסגרת עוולות אלה כדי לעקוף את ההסדר המיוחד לתביעות לשון הרע. לבסוף, בית המשפט מורה לתובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבע ובשכר טרחת עורך הדין, שישולמו בתוך 45 יום.