עת"מ 35827-09-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב "השבת זכויות" לעותרים ולמשיבים בעניין דיני התכנון והבניה. העותרים ביקשו לעשות שימוש בכלי תכנוני בשם "איחוד וחלוקה" כדי למקסם את התועלת מאדמתם, דבר לו התנגדו המשיבים. כלי זה, כפי שנקבע בחוק התכנון והבניה, משרת שתי תכליות: התאמת חלוקת המגרשים לצרכים התכנוניים וחלוקה הוגנת של התועלות והנטלים בין בעלי הקרקע בתחומי התכנית. בית המשפט הכיר בתפקידו המוגבל בעניינים מנהליים ולא יתערב אלא אם מוסדות התכנון פעלו בחוסר סבירות, שלא כדין או בחוסר תום לב. שאלת הליבה הייתה האם קיים קשר תכנוני מובהק בין ההפקעה לבין מקרקעי העותרים כדי להצדיק את הפעלת כלי האיחוד והחלוקה. בית המשפט מצא כי הכביש המדובר משרת ציבור רחב ולא היה אך ורק לטובת העותרים. משכך, החלטת הוועדה להחריג כביש זה מתכנית האיחוד והחלוקה התבססה על נימוקים מבוססים ותאמה תקדים משפטי. מאחר שלא הייתה זיקה ברורה, ראה בית המשפט בבקשת העותרים לפיצוי באמצעות כלי תכנוני זה שיקול זר. היא הדגישה כי הפיצוי בגין הפקעה צריך לבוא מהקופה הציבורית לפי החוק. השופט הגיע למסקנה כי החלטת הוועדה סבירה ועולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית, ובכך דחה את העתירה והורה לעותרים לשלם למשיבים סך של 20,000 ₪.