ע"א 6187/05

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך על נכס מושכר בעיר העתיקה בירושלים. המשיב, בעל הנכס, השכיר את הנכס לאנטון בשנת 1928. לאחר מותו של אנטון, ילדיו הפכו לדיירים ומאוחר יותר, בנו האחרון שנותר בחיים, דהוד. לאחר מותו של דאהוד בשנת 1992 המשיכו אלמנתו (המערערת מס' 3) ובניו (המערערים 1 ו-2) להחזיק בנכס. עם זאת, הם הפסיקו לשלם דמי שכירות, מה שהוביל את המשיב להגיש תביעת פינוי. בית משפט השלום בירושלים פסק לטובת המשיבה והורה למערערים לפנות את הנכס, העביר את כספי דמי השכירות למשיבה ונתן לה צו פיצול. המערערים ערערו על פסק דין זה, וטענו כי יש להכיר במערערת מס' 3 כדיירת מוגנת נגזרת. הם ערערו גם על עילות הפינוי, ובראשן אי תשלום דמי השכירות, בטענה שהמשיב סירב לקבל את התשלומים. עם זאת, בית המשפט לערעורים אישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. נמצא כי המערערת מס' 3 זכאית להיות דיירת מוגנת, אך הסכימה עם בית משפט השלום כי לא שילמה דמי שכירות במשך מספר שנים. בית המשפט קבע כי המשיב זכאי לפנות את המערערים, שכן אי תשלום דמי השכירות היווה פגיעה משמעותית. בנוסף, ציין בית המשפט את השימוש המסחרי בנכס ואת התעלמותם של המערערים מזכויות המשיב, והפך את הסעד ההוגן לבלתי מוצדק. זאת ועוד, בית המשפט לערעורים הבהיר כי צו הפינוי מהווה פעולה חוקתית, המזכה את המערערת מס' 3 בפירות חכירת המשנה עד לפסק דינו של בית משפט קמא. לבסוף נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשפט של המשיב.