עת"מ 60138-01-16

תקציר

העותרים, שהם בני משפחה, חבו ארנונה למועצה האזורית המשיבה בגין חלקת קרקע במושב בית זית, למשך שתי תקופות. התקופה הראשונה הייתה משנת 2001 ועד סוף מארס 2009, ולאחר מכן הקרקע נאטמה ופטורה ממסים. התקופה השנייה הייתה מינואר 2013, אז חזרה הקרקע להיות ראויה לשימוש לטענת המשיב, ועד יוני 2014, אז חזרה לטענת העותרים. לא הייתה מחלוקת לגבי מיסים אחרי יוני 2014. העותרים 2 ו-3 רכשו את הקרקע בשנת 1982 אך פונו בשנת 2004 בשל משכנתא שרשמו בשנת 1995. העותר 1, בנם, שגדל במקרקעין, פדה את המשכנתא בשנת 2011 והתחייב לשאת בכל החובות למועצה האזורית. העותר 1 אף שילם את קרן פשיטת הרגל של העותר 3 בשנת 2012 כדי למנוע את השלמת עסקת פדיון המשכנתא. העותרים טענו כי המסים בגין התקופה הראשונה התיישנו, כי העותרת 3 פוטרה מהליכי פשיטת רגל, כי היא זכאית למחיקת חובות, כי לא החזיקה במקרקעין בתקופה הראשונה שלאחר פינויים, כי הקרקע אינה ראויה לשימוש, וכי המשיבה העניקה פטור מריבית לעובדיה ולכן יש לפטור גם אותם. המשיב טען כי העתירה נדחתה, כי העותרים פעלו בחוסר תום לב, וכי לבית המשפט אין סמכות לדון בחלק מהטענות. באשר לתקופה הראשונה מצא בית המשפט כי טענות העותרים, למעט ריבית הפיגורים, היו חסרות שחר. המיסים לתקופה זו לא התיישנו, הפטר מפשיטת רגל לא חל, העותרים לא היו זכאים למחיקת חובות, הם החזיקו בקרקע לאורך כל התקופה, והיא הייתה ראויה לשימוש. עם זאת, היה על המשיב לדרוש מסים מהכונס שהחזיק במקרקעין לאחר פינוי העותרים, דבר שהצדיק התערבות בריבית הפיגורים שנגבתה מהעותרים בגין תקופה זו. לפיכך, החוב לתקופה זו יישא הפרשי הצמדה וריבית, ועל המשיב לספק נתון חוב מעודכן. באשר לתקופה השנייה, דחה בית המשפט את טענות העותרים, שכן הם היו מודעים לתשלום המסים בשנת 2014 אך עתרו רק בשנת 2016, וההחלטה הייתה צריכה להתקבל בסמוך לתקופה הנדונה. העתירה התקבלה בחלקה לגבי התקופה הראשונה, ונדחתה לגבי התקופה השנייה. כל צד יישא בהוצאותיו.