ת"א 60694-05-23

תקציר

פסק הדין דן בתחולת תקופת ההתיישנות על תביעת תחלוף שהגיש המוסד לביטוח לאומי נגד צד שלישי, בדרישה לפיצוי בגין תגמולים ששולמו לנפגע עקב מחלת מקצוע. התביעה התבססה על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לביטוח הלאומי לתבוע פיצויים מצדדים שלישיים האחראים לפגיעות המחייבות את המוסד בתשלום תגמולים. על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות הכללית לתביעות שאינן קשורות למקרקעין היא שבע שנים. במקרה של נזיקין, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום קמת עילת התביעה, שהוא בדרך כלל יום התרחשות הנזק. עם זאת, אם הנזק לא התגלה ביום התרחשותו, תקופת ההתיישנות מתחילה מיום גילויו, אך לא יאוחר מעשר שנים מיום האירוע המזיק. פסק הדין משרטט את הדינים החלים ופסיקות קודמות הקשורות לתקופת ההתיישנות, תוך הדגשה כי גילוי הנזק מעורר את תחילתה של תקופת ההתיישנות. במקרה הספציפי הזה, הנושא המרכזי היה לקבוע מתי נודע לקורבן על אבחנת הסיליקוזיס שלו. בית המשפט בחן מסמכים רפואיים ומצא כי הקורבן הראה סימני מחלה וקיבל הפניות הקשורות לסיליקוזיס כבר בשנת 2012, עם אבחנה ודאית בשנת 2016. על בסיס זה הגיע בית המשפט למסקנה כי תביעת הביטוח הלאומי, שהוגשה בשנת 2023, נדחתה בזמן, שכן היא חרגה מתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. בנוסף, דן בית המשפט בתחולתו של סעיף 328(א1) לחוק הביטוח הלאומי, המחייב מבטחים לדווח לביטוח הלאומי על ניכויים ששולמו מתשלומי פיצויים לנפגעים. בית המשפט קבע כי סעיף זה אינו רלוונטי במקרה זה ולא האריך את תקופת ההתיישנות לתביעת הביטוח הלאומי. לפיכך נדחתה התביעה, וכל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות.