בש"פ 4807/20

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק בבקשה של נאשם הנמצא במעצר בפיקוח אלקטרוני להתיר לו לצאת ממקום הפיקוח דרך חלונות אוורור קבועים. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל החלטה זו הוגש ערעור. לאחר עיון במסמכי התיק והאזנה לטיעוני הצדדים, הגיע השופט למסקנה כי יש לדחות את הערעור. החוק מפרט מטרות ספציפיות שלשמן ניתן לתת לעציר בפיקוח אלקטרוני היתר לעזוב את מקום ההשגחה שלו, והשופט קבע כי יש לפרש הוראות אלה באופן מצמצם. למעט במקרים חריגים, עצירים בפיקוח אלקטרוני אינם יכולים לצאת מהמקום, בדיוק כמו במקרה של עצורים מאחורי סורג ובריח. השופט קבע כי במקרה זה לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות את היענות לבקשה. המערער לא הוכיח כי אף אחד מהטעמים המפורטים בחוק חל על עניינו, והשופט לא מצא כל הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. למרות ששירות המבחן המליץ על הבקשה, וציין כי פיקוח אלקטרוני ואנושי מקטין את הסיכון, השופט הסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי כי הסיכון נותר בעינו. יתר על כן, השופט שקל את הסיכון לשיבוש הליכי משפט ולא מצא עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, במיוחד לאור העובדה שאחד הקטינים המעורבים טרם העיד. בסופו של דבר, אישר השופט את ההחלטה המקורית, דחה את הערעור והותיר על כנו את ההגבלות על תנועותיו של המערער.