עת"מ 68369-03-22

תקציר

העותרים טענו כי מסמך מדיניות מסוים מגביל את הזכויות התכנוניות המוקנות להם על פי תב"ע, ללא הסמכות הנדרשת ומטעמים זרים. לטענתם, המסמך שינה את התב"ע וכי הדרך היחידה לשנותה היא בתהליך ארוך ויקר. עם זאת, בית המשפט מצא כי המסמך לא שינה את התב"ע אלא התווה מדיניות שנועדה לאזן בין הזכויות המוקנות לה לבין צרכים תכנוניים אחרים. המסמך המדובר העניק שיקול דעת לגופים מנהליים לאשר בין 2-4 יחידות דיור תוך התחשבות בדרישות סביבתיות ותכנוניות. בית המשפט קבע כי הנחיות אלה אינן מחייבות באופן מוחלט את הגופים המנהליים וכי ניתן לחרוג מהן במקרים ספציפיים. השופט הדגיש כי הנחיות מנהליות אינן אמורות להיות מוחלטות אלא הוראה פנימית שתנחה את הפעלת שיקול הדעת, וכי הגופים יכולים לסטות מהן מבלי לשנות את המדיניות עצמה. יתר על כן, השופט ציין כי העותרים יכולים תמיד לערער או להגיש עתירה מנהלית אם הם סבורים כי זכויותיהם נפגעו או כי שיקול הדעת הופעל באופן בלתי ראוי. בסופו של דבר דחתה השופטת את העתירה והדגישה כי מסמך המדיניות אומץ כדין ואינו פוגע בזכויות התכנון של העותרים. העותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 25,000 ₪.