רע"א 2983/15

תקציר

בסכסוך משפטי על בעלות על קרקע בהרצליה, ערערו המבקשים על פסק דין של בית משפט השלום שאישר צו פינוי שהוציאה רשות מקרקעי ישראל. בית המשפט מצא כי המבקשים תפסו ובנו שלא כדין על קרקע ציבורית, בבעלות מדינת ישראל ובניהול המשיב, וקבע כי תפיסתם החלה בסמוך לחודש ספטמבר 2012, דבר המצדיק את הפינוי לפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים לחזקה כדין, קבע כי ראיותיהם אינן אמינות וצידד בעדותו המהימנה של המשיב ובתצלומי אוויר המראים כי לא היה קיים מבנה במקרקעין בין השנים 2000 ל-2011. המבקשים, שטענו כי קיבלו את החזקה ברשות בשנת 2001, ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לעכב את הפינוי עד להגשת ערעור. בית המשפט המחוזי דחה את השיהוי, מה שמצביע על סיכויי הצלחה קלושים ומדגיש כי למבקשים מודעות ארוכת שנים לפינוי מאז שנת 2012. לאחר מכן, ביקשו המבקשים רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר, בטענה לנזק בלתי הפיך פוטנציאלי מפינוי בטרם יישמע ערעורם. עם זאת, הערכאה הגבוהה יותר דחתה את הבקשה, והדגישה כי הערעור אינו צפוי להצליח בהתחשב בשיקול הדעת הרגיל של ערכאת הערעור להימנע מהתערבות בקביעות עובדתיות של ערכאות נמוכות יותר. בית המשפט ציין יחסי גומלין בין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות, אשר במקרה זה לא העדיף את הארכת תושבות המבקשים. יתר על כן, קיום הפינוי עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק מקרקעי ציבור לטפל במהירות בהפקעת מקרקעי ציבור שלא כדין. לפיכך, דחה בית המשפט הן את רשות הערעור והן את הבקשה לסעד זמני, וביטל צו מניעה זמני שניתן בעבר מבלי לפסוק הוצאות בשל היעדר תגובה מצד המשיב.