ע"א 4299/17

תקציר

בפסק הדין דחה בית המשפט הן את הערעור העיקרי והן את הערעור שכנגד. הערעור, שהוגש על ידי בעל דין המבקש לתקן את החלטת בית משפט קמא, נדחה בנימוק שלא זוהתה טעות בפסק הדין המקורי. המערערת לא הוגדרה כלואה ללא הגבלת זמן בחברה הקשורה לליאור, שכן מטרת הנאמנות הייתה לאפשר מכירת מגרש בתמורה מיטבית. אם הנאמנות מפריעה למאמצים למכור את המגרש בחוסר תום לב, המערערת שומרת לעצמה את הזכות להתייחס לפעולות אלה. בית המשפט הציע כי כדי להימנע מהארכת המחלוקת, יוכל ליאור לרכוש את מניות המערערת בערכן הנוכחי. גם ערעורה הנגדי של ליאור, שהתנגד שלא ייפסק לה הוצאות משפט למרות תוצאתה הטובה במשפט, נדחה. שיקול הדעת בפסיקת הוצאות נתון בדרך כלל לבית המשפט הפרוצדורלי, המכיר בדרך כלל בהוצאות הזוכה, אלא אם כן נסיבות חריגות מצדיקות תוצאה שונה. הוראתו של בית משפט קמא המחייבת את ליאור לכנס אסיפת מוטבים נתפסה כסעד המיטיב עם המערערת, המצדיק את ההכרעה בהוצאות. משכך, לא מצאה ערכאת הערעור עילה להתערב. בסופו של דבר, הורה בית המשפט כי המערערת תכסה את הוצאותיו של ליאור בסך של 10,000 ₪. השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וא' שטיין הסכימו למסקנה זו, הדגישו את הצורך שהנאמנות תפעל במלוא המרץ במכירת המגרש ורמזו כי פתרון הסכסוך בדרכי ידידות עשוי להועיל לכל הצדדים המעורבים.