סע"ש 50275-12-16

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעת לשון הרע שהגיש קצין משטרה נגד הממונה עליו, מפקד התחנה אליה שובץ. התובעת טענה כי התבטאויותיו של הנתבע במהלך שיחת עבודה מהוות לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. השופטת קבעה כי ההתבטאויות המדוברות אינן עולות כדי לשון הרע, שכן הן נאמרו מתוך כעס או תסכול מהתנהלות התובע, ונועדו לשפר את תפקודו של התובע ולברר את הציפיות וכללי המשמעת בתחנה. השיחה, שהתאפיינה בשפה בוטה וגסה, נפתחה בשל התנהלותו האחרונה של התובע בתחנה, לרבות ניסיונו להתחמק מעבודה ואי הקפדה על כללי משמעת. ההקשר הכולל הצביע על כך שדברי הנתבע לא נועדו להשפיל או לבזות את התובע, אלא להתייחס לתפקודו הירוד. יתר על כן, השופטת קבעה כי גם אם האמירות היו נחשבות ללשון הרע, הן היו מוגנות תחת הגנות תום הלב והטריוויאליות, שכן הן נאמרו במסגרת סמכותו הניהולית של הנתבע ובנסיבות העניין היוו הבעת דעה מוצדקת על התנהלות התובע. בנוסף, דחתה השופטת את טענת התובע בדבר "זיהום התיק האישי" כבלתי מבוססת. למרות שהשופט פסק לטובת הנתבעת, הם בחרו שלא להטיל הוצאות על התובע בשל אופי הדברים שנאמרו. החלטה זו התקבלה לאחר ששקל בכובד ראש את ההקשר, הנסיבות והכוונות שעמדו מאחורי דברי הנתבעת, תוך יישום המסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק איסור לשון הרע, ותוך התחשבות בדינמיקה הייחודית של יחסי העבודה.