ת"א 16400-03-21

תקציר

המתלוננת, שהייתה בת 18, טענה כי נאנסה על ידי הנתבע ונאלצה לעסוק בזנות. התובעת והנתבע מסרו גרסאות שונות לאירועים, כאשר התובעת העידה כי לא הסכימה לקיום יחסי מין והנתבע טען כי הדבר נעשה בהסכמה. השופט בחן בקפידה את הראיות והעדויות תוך מתן עדיפות לגרסתו של התובע. השופט מצא כי התובעת לא הוכיחה את יסוד אי ההסכמה במשפט האזרחי בנוגע לקיום יחסי המין, ולכן נדחתה טענת התקיפה המכוונת. השופטת בחנה גם את שאלת התקיפה הרשלנית ומצאה כי התנהגותו של הנאשם לא חרגה מזו של אדם סביר, ולכן נדחתה טענת הרשלנות גם ביחס לקיום יחסי המין. עם זאת, השופט מצא את גרסתה של התובעת לאירוע השני, שבו ניסה לכאורה הנתבע לכפות עליה לעסוק בזנות, משכנעת. ניסיונו של הנתבע להוביל את התובעת לשירותי מין נמצא כהפרה של נורמת ההתנהגות הסבירה, המהווה עוולת רשלנות, כמו גם תקיפה, שכן אלימות יכולה להתבטא בצורות תוקפנות שאינן פיזיות. התובעת מסרה חוות דעת רפואית הקובעת את נכותה הנפשית עקב האירועים; עם זאת, מאחר שהמומחה לא היה מודע לעברו הקשה של התובע, השופט לא ייחס לו כל משקל. בהיעדר ראיות אחרות, פסקה השופטת לתובע פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין כאב וסבל, לצד שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4%.