עפ"ת 13134-03-09

תקציר

הסוגיה בפסק דין זה נוגעת לפרשנות הדין בדבר תצהיר רישיון נהיגה לאחר פסילה מלקבל או להחזיק רישיון. החוק קובע כי תקופת הפסילה מתחילה במועד מתן גזר הדין, אלא אם צוין אחרת. אם אדם נפסל ורישיונו נפסל, הוא נדרש למסור אותו פיזית לרשות המתאימה. אם אבד הרישיון, יש להגיש תצהיר לרשות הרלוונטית, ותקופת הפסילה מתחילה במועד הגשת התצהיר. לא ניתן לספור את תקופת הפסילה עד למסירת הרישיון או הגשת התצהיר. מטרותיו העיקריות של חוק זה הן למנוע שימוש פיזי ברישיון, לשמש אמצעי חינוכי ופסיכולוגי ולהבטיח את יישום החלטת בית המשפט. השאלה שתיק זה מנסה לענות עליה היא האם אדם שהפקיד את רישיונו בעקבות פסילה, ולאחר מכן נפסל שוב לפני קבלת רישיון חדש, נדרש להגיש תצהיר לפיו רישיונו הופקד בעבר. בפסק הדין נמצא כי הדין אינו ברור בעניין זה ואינו תומך בפרשנות לפיה אדם במצב זה חייב להגיש תצהיר. החובה לעשות כן חלה רק על מי שטוען שרישיונו אבד. פסק הדין מדגיש כי דרישת הפיקדון מוטלת על הפסול, וניתן לקיימה פעם אחת אם יש לו את הרישיון. אדם שהפקיד את רישיונו לאחר פסילה ונפסל שוב לפני שקיבל רישיון חדש, לא ניתן לצפות באופן סביר שימלא את דרישת הפיקדון פעם נוספת. לפיכך, הערעור מתקבל, וההחלטה הקודמת מתבטלת. תקופת הפסילה של המערער אמורה להתחיל במועד ריצוי עונשו השני.