בג"צ 217/80

תקציר

המקרה, אילן ש' שילה נ' מ' שקד, נסוב סביב פרשנותה של פקודת קביעת הזמן, תש"י-1940, המקנה סמכות לשר הפנים לקבוע בכל שנה תקופה להנהגת "שעון קיץ". העותר, אילן ש. שילה, טען כי הסמכות היא חובה והימנעותו של השר מהפעלתה מהווה הפרה של החוק. עם זאת, דעת הרוב של בית המשפט, בראשות ממלא מקום הנשיא ח' כהן, קבעה כי הסמכות הנתונה לשר הפנים נתונה לשיקול דעת. הפקודה, הקובעת כי הזמן למטרות משפטיות וכלליות "יהיה" מספר מסוים של שעות לפני שעון גריניץ' בתקופה "שיקבע" השר, אינה מטילה חובה על השר להנהיג את שעון הקיץ מדי שנה. המילים "בכל שנה" מתייחסות למטרת הרשות, שהיא לקבוע תקופה לשעון הקיץ, ולא לרשות עצמה. זאת ועוד, מעמדו של העותר להביא את התיק בפני בית המשפט הוטל בספק. בית המשפט הכיר בכך שסוגיית המעמד היא פונקציה של החובה ליתן סעד כאשר הדבר דרוש לעשיית צדק וכי לעותר אינטרס ישיר ומהותי בתיק, שאינו ייחודי לו. לפיכך, לעותר מעמד משפטי שכן אי מילוי חובה חקוקה עלול להשפיע באופן משמעותי על חיי היומיום שלו. השופט ש' לוין, בדעה חולקת, הסכים עם פרשנותו של העותר כי סמכותו של שר הפנים היא חובה. עוד טען לוין כי זכותו של העותר לחייב את המשיב למלא אחר החובה המוטלת על פי הפקודה, שכן היא משפיעה על אורח חייו. בסופו של דבר החליט בית המשפט ברוב קולות כי לשר הפנים סמכות שיקול דעת וכי לעותר מעמד משפטי.