ע"א 54/82

תקציר

פסק הדין נסוב סביב שתי חלקות אדמה הרשומות על שמם של שני תושבי כפר עקב, עפאנה מחמוד ועות'מאן אחמד שריף. לאחר מלחמת ששת הימים נכללו שתי החלקות בתחומי ישראל. הבעלים נותרו תושבי כפר עקב, שהיה בשליטת צה"ל אך החוק הישראלי לא הוחל עליו. החלקות נמכרו להאשם חליל א-סייד, שהעביר אותן לזאב גולן ואדמונד לוי, ולאחר מכן למדינת ישראל. עם זאת, זויפו חתימות הבעלים הרשומים על הסכם המכר וייפוי הכוח. יורשי הבעלים פנו לבית המשפט בבקשה לבטל את הצווים שהביאו להעברת הקרקע ולהחזיר את הרישום למצבו הקודם. בתוך כך, המדינה שלחה הודעת צד ג' לגולן וללוי, בדרישה להחזיר את הסכומים שקיבלו מההעברה אם בית המשפט יפסוק לטובת היורשים. בית המשפט המחוזי פסק לטובת היורשים, מה שהוביל לערעורים ולערעורים נגדיים של כל הצדדים המעורבים. בית המשפט העליון, בפסק דינו, קבע לראשונה כי המסמכים שיוחסו לבעלים הרשומים אכן זויפו, וכי בית המשפט הוטעה. שאלת המפתח הייתה האם המשיבים הם "נפקדים" כהגדרתם בחוק נכסי נפקדים, ולפיכך האם עומדת להם הזכות להופיע בפני בית המשפט ללא האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בית המשפט העליון קבע כי כפר עקב אינו נופל בגדר סמכות הדין הישראלי, ולכן המשיבים אכן היו "נפקדים". עם זאת, בית המשפט גם קבע כי לנפקדים יש זכות לפנות לבית המשפט כדי להגן על יתרת האינטרס שלהם בנכס, שבמקרה זה הייתה הציפייה שהנכס ישוחרר יום אחד משליטת האפוטרופוס. מאחר שהאפוטרופוס עצמו תמך בטענת המשיבים כי הצווים מבוססים על זיוף, מצא בית המשפט כי סביר שהמשיבים יתייצבו בפני בית המשפט ויבקשו לבטל את הצווים. יתר על כן, מאחר שגולן ולוי לא הסתמכו על הרישום אלא על ייפוי הכוח המזויף, הם לא היו זכאים להגנת דיני המקרקעין הרלוונטיים. לפיכך, דחה בית המשפט העליון הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. השופטת חלימה הדגישה כי לא ניתן להנציח את הצווים המזויפים, וכי זכותם של המשיבים לתקן את המצב, מה גם שהאפוטרופוס תמך בטענתם. המשנה לנשיאה בן-פורת הוסיף כי הכרזת המפקד הצבאי לא שינתה את מעמדו המשפטי של כפר עקב וכי הכוונה מאחוריה הפוכה מתחולת החוק הישראלי. השופט ברק הסכים עם פסק הדין.