ע"פ 485/82

תקציר

הכרעת הדין דנה בשתי הרשעות הקשורות להעלמת מס הכנסה לפי סעיפים 220 ו-217 לפקודת מס הכנסה. ההרשעה הראשונה לפי סעיף 220 עומדת בעינה, שכן השופט קיבל את הטענה כי המערערים הסתירו ביודעין ובזדון את טיבם האמיתי של תשלומים ששולמו לגב' אידלסון, תוך ניסיון להעבירם כהוצאות עסקיות מוכרות לניכוי. ההסבר שהציע בא כוח המערערים, תוך שלילת כוונת זדון, נמצא חסר אמינות וסתור את תנאי ההסכם עם הגב' אידלסון. קביעותיו העובדתיות של השופט, שהובילו להרשעה, מבוססות היטב ונתמכות בראיות. אשר להרשעה לפי סעיף 217, היא מתייחסת לתביעה פסולה של הוצאות פחת בגין רכב שכבר נמכר. השופט לא מצא תחילה ראיות לכוונת זדון מצד המערער מס' 2, מה שהביא לזיכויו לפי סעיף 220. עם זאת, השופט הפעיל את סמכותו לפי סעיף 144 לפקודת מס הכנסה, המניח ידיעה על תוכנם של מסמכים חתומים. מאחר שהמערער מס' 2 חתם על הדו"ח השנתי מבלי לחתום על טופס אחד-עשר, שהכיל את פרטי הפחת, סבר השופט כי הוא מודע למידע הלא מדויק. חזקת ידיעה זו, יחד עם ההוכחה כי הרישום היה שגוי, עמדו בדרישות ההרשעה לפי סעיף 217. השופטת לא קיבלה את הסברם של המערערים כי הטעות הייתה באחריותו של רואה החשבון, וראתה בכך הצדקה לא מספקת. הערעור על ביטול ההרשעות בשני הסעיפים נדחה, כאשר השופטים מסכימים כי חזקת הידיעה לפי סעיף 144 חלה במקרה זה. פסק הדין מחזק את ההשלכות המשפטיות של חתימה על מסמכים רשמיים, ומדגיש את הקושי בהוכחת ידע ואת תפקידן של חזקות חלוטות בשומות מס ובתיקים פליליים.