עפ"ג 21433-03-14

תקציר

בית המשפט בחן היטב את הערעור במסגרת הנורמטיבית של סעיף 71א לחוק העונשין, המסמיך את בית המשפט להוציא צו שירות לתועלת הציבור מבלי להרשיע נאשם, וסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי. בית המשפט מכיר בכלל לפיו יש להרשיע כל מי שעובר על החוק, אך במקרים חריגים הימנעות מהרשעה אפשרית בהתקיים שני תנאים. ראשית, על ההרשעה לפגוע באופן משמעותי בשיקום הנאשם. שנית, על סוג העבירה לאפשר ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים. במקרה דנן, שקל בית המשפט בכובד ראש הן את האינטרס הציבורי שנפגע ממעשיו של המערער, הכולל את הפגיעה בשלמות הגוף, את קדושת החיים, הסדר הציבורי ושלום הציבור, והן את נסיבותיו האישיות של המערער. בעוד נסיבותיו האישיות של המערער מוכרות, לרבות קשיים כלכליים ורצון להירשם ללימודים, בית המשפט מוצא כי אלה אינם גוברים על האינטרס הציבורי המשמעותי בהרשעה. בית המשפט מדגיש את חשיבות השמירה על הסדר הציבורי והגנה על עובדי הציבור, ובפרט על אנשי אכיפת החוק. זאת ועוד, בית המשפט לא שוכנע מהטענה כי ההרשעה תפגע באופן משמעותי בכוונת המערערת ללמוד כשיננית, וציין כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לפגיעה פוטנציאלית זו. פסקי הדין הקודמים שצוטטו על ידי בא כוח המערער, אשר עניינם נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מהרשעה, אינם ישימים במקרה זה. לפיכך, בית המשפט מגיע למסקנה כי אין הצדקה לסטות מהפרקטיקה הרגילה של הרשעה, במיוחד בהתחשב באופי העבירות שבוצעו. משכך, מחליט בית המשפט פה אחד לדחות את הערעור ולאשר את החלטת בית משפט השלום להרשיע את המערער בעבירות בהן הודה. החלטה זו מתקבלת לאחר בחינה מדוקדקת של מכלול הנסיבות והאינטרסים, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון.