עפ"ג 29521-03-14

תקציר

המערערים הורשעו בעבירות חמורות על חוק התכנון והבנייה, לרבות הקמת מבנה מסחרי ללא היתר על קרקע המיועדת לחקלאות, ושימוש במבנה ללא היתר במשך שנים רבות. המבנה המדובר, בשטח כולל של כ-12,500 מ"ר, נבנה על סמך היתרים שהתבררו מאוחר יותר כבלתי חוקיים. המערערים טענו כי לא ידעו שההיתרים אינם חוקיים וכי אין להטיל עליהם אחריות למעשיהם של נאשמים אחרים שפעלו להשגת ההיתרים. עוד טענו כי הליכי התכנון יצרו "פוטנציאל תכנוני" המזכה אותם בפיצויים, וכי עונשם צריך להתחשב בכך שחלקו העיקרי של המבנה לא ייהרס. עם זאת, בית המשפט מצא כי המערערים היו מודעים או לפחות חשדו כי ההיתרים אינם חוקיים, וכי מעשיהם מהווים הפרה בוטה של החוק. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים בדבר הפוטנציאל התכנוני וצווי ההריסה, בקובעו כי נסיבות אלה רק הוסיפו לחומרת העבירה. בית המשפט עמד על חומרתן הכללית של הפרות חוקי התכנון והבנייה בישראל ועל הצורך בהחמרת הענישה, במיוחד במקרים של שימוש מסחרי בקרקע חקלאית. עוד צוין, כי פעולות המערערים השפיעו על תכנון השטח כולו. בהתייחסו לסוגיית גזר הדין, דן בית המשפט בקנס שהוטל על המערערים, שהיה בטווח שהוסכם עליו בהסדר טיעון. נפסק כי הקנס, הגם שהוא משמעותי, ראוי בהתחשב בהיקפה חסר התקדים של הבנייה הבלתי חוקית והשימוש במבנה, כמו גם בתועלת העצומה שהפיקו המערערים, המוערכת ביותר מ-100 מיליון ₪. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי הקנס צריך להתחשב בהוצאותיהם בהקמת המבנה, בקובעו כי התועלת לצורך סעיף 63 לחוק העונשין היא עליית ערך הנכס ולא ההפרש בין עלייה זו לבין ההוצאות שהוצאו. כמו כן, הקנס היה מוצדק גם לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, שאינו מאפשר ניכוי הוצאות בנייה משווי הבניין. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת בית משפט קמא להטיל קנס בקצה העליון של הטווח המוסכם הייתה מוצדקת, ועל כן דחה את הערעור.