ע"א 1214-07-12

תקציר

עניינו המרכזי של פסק הדין סובב סביב כתב שיפוי עליו חתם המערער, דוד, לטובת המשיב, כרמי. המכתב, שנחתם בנובמבר 2000, התחייב לשפות את כרמי בגין כל הוצאה או נזק כספי שייגרמו כתוצאה מתביעות שיוגש על ידי דוד. לכך הצטרף תצהיר שבו הצהיר דוד כי המתנות שנתן לכרמי היו מתוך אהבה וללא תנאי. הנסיבות שהובילו למסמכים אלה היו מערכת יחסים סוערת בין דוד לכרמי, שכללה מתנות ונכסים מדוד לכרמי. בסופו של דבר, בני הזוג נפרדו, ודוד רצה את מתנותיו בחזרה. הדבר הוביל להתדיינות משפטית בה דרשה כרמי מדוד לוותר על תביעותיו נגדה, מה שהוביל לתצהיר ולכתב השיפוי הנ"ל. בית משפט קמא פסק לטובתה של כרמי, וקיבל את טענתה כי דוד הסכים לפצות אותה על כל הוצאות המשפט, גם אלה שנגרמו לה בהתגוננות מוצלחת מפני טענותיו. עם זאת, שופטי הערעור חולקים על פרשנות זו של כתב השיפוי, מכמה טעמים. ראשית, הם טוענים כי יש לפרש את המכתב לצד התצהיר, ושני המסמכים מתייחסים רק למתנות עבר. שנית, פרשנותו המילולית של בית משפט קמא פגומה; הגישה הנכונה צריכה להיות כרוכה בהתחשבות בנסיבות ובהקשר שבו נחתם המכתב. שלישית, פירוש המכתב כמכסה את כל ההוצאות המשפטיות העתידיות, לרבות אלה הנובעות מתביעות מוצדקות של דוד, יהיה בלתי סביר, בלתי הגיוני ומנוגד לתקנת הציבור. לבסוף, מציינים השופטים כי כתב השיפוי, כפי שפורש על ידי בית משפט קמא, יבטל למעשה את תוצאותיהם של פסקי דין חלוטים, דבר שאינו מתקבל על הדעת. השופטים מתייחסים גם לתביעה שכנגד של דוד, אותה דחה בית משפט קמא. הם מוצאים כי מאחר שהובאו ראיות ביחס לטענה זו, וככל שהיא נוגעת לנזקים שנגרמו לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש להחזירן לבית משפט קמא למתן פסק דין משלים. התוצאה הסופית היא שהערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל, והתיק מוחזר לבית המשפט קמא לדיון נוסף בתביעה שכנגד. בנוסף, נדרש המשיב, כרמי, לכסות את הוצאות ההתדיינות של דוד בשתי הערכאות, והפיקדון של דוד יוחזר לו.