בג"צ 2271/98

תקציר

התיק בבית המשפט העליון עסק בשבע נשים ישראליות (עותרות), שנישאו לתושבי יהודה ושומרון במהלך שנות השמונים, ובשל מדיניות משרד הפנים נאלצו לוותר על אזרחותן הישראלית כדי לקבל תושבות קבע בשטחים אלה. מאוחר יותר התגרשו וחזרו לישראל, הם ביקשו לתבוע בחזרה את אזרחותם ואת זו של ילדיהם, אך שלילת האזרחות על ידי המשרד הציבה מכשולים. בעקבות עתירתם, נוהל חדש של המשרד איפשר את החזרת האזרחות בנסיבות ספציפיות, ללא בעיות ביטחוניות. העותרים ביקשו השבת אזרחות רטרואקטיבית כדי לקבל את קצבאות המוסד לביטוח לאומי, אך בית המשפט העליון קבע כי עליהם לפנות בנפרד למוסד ואם יידחו, לערער לבית הדין לעבודה. בנוסף, הועלתה סוגיית תעודות הזהות – העותרים ביקשו לקבל בחזרה את תעודות הזהות הישראליות שלהם, שנמסרו בעבר תחת פיקוד צבאי, האוסר על תעודות זהות כפולות מטעמי ביטחון. בית המשפט קבע כי למפקד הצבאי נתונה סמכות להוציא צווים כאלה מטעמי ביטחון, ופרסום הנוהל עמד בדרישות החוק, על אף שלא היה רשום ברשומות, שכן הוא הופץ באמצעות לשכות מרשם האוכלוסין. בסופו של דבר, בעוד העותרות השיבו את האזרחות, תביעותיהם הרטרואקטיביות הרחבות יותר לא טופלו, וקריאתה של האגודה לזכויות האזרח לצו כללי להשבת אזרחות לכל הנשים במצבים דומים נדחתה אף היא, תוך הדגשה כי מקרים פרטניים וספציפיים נחוצים לסעד שיפוטי. טענותיה הכלליות של האגודה בנוגע לצווי תעודות זהות הוגדרו כחסרות בסיס. העתירה נדחתה ללא הוצאות.