ת"פ 24582-03-10

תקציר

הנאשם הואשם בשוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין בגין גניבת טלפון נייד לכאורה לאחר שהשליך מאפרה וכיסא לעבר המתלוננת וגרם לה לחבלות. הנאשם הכחיש את המיוחס לו והציג אליבי, בו טען כי שהה בביתו בראשון לציון בזמן האירוע בתל אביב. עם זאת, ראיות התביעה, לרבות דו"חות משטרה, עדויות עדים ודו"ח איתור, סתרו את האליבי של הנאשם. בית המשפט מצא את טענת הנאשם כשקרית וראה בה גורם תומך לעדותה של המתלוננת. עדותו של המתלונן בדבר זיהוי הנאשם כתוקף נתמכה גם בסדרת השקרים של הנאשם בחקירתו ובבית המשפט, תוך ניסיון להסתיר את נוכחותו בזירה. בית המשפט זיכה את הנאשם מאשמת שוד אך הרשיע אותו בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, למרות שהאחרון לא הואשם. החלטה זו התבססה על זיהויו האמין של המתלונן את הנאשם כתוקף, הנתמך באליבי הכוזב של הנאשם ובאמירותיו הכוזבות. השופטת, יהודית אמסטרדם, הדגישה כי הרשעתו של הנאשם הייתה אך ורק בגין תקיפה ולא בגין שוד, שכן האישום האחרון הסתמך על טענתה הבלתי מבוססת של המתלוננת כי ראתה את הנאשם גונב את הטלפון שלה. פסק הדין פירט את הראיות והטיעונים, ובסופו של דבר מצא את הנאשם אשם בתקיפה והורה על זיכוי מאשמת השוד.