רע"א 1739/17

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט בשתי שאלות עיקריות הנוגעות לאישורו של פסק בוררות ישראלי ולסמכות השיפוט שלו על נתבעים מחוץ לישראל. על בית המשפט היה להכריע האם בקשה לאישור פסק בוררות ישראלי יכולה להצדיק הרחבת סמכות שיפוט מחוץ לישראל לפי תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, והאם יש להתייחס לשלילת סמכות בורר בשלב ביטול היתר המצאה או בהליך אישור הפסק. בית המשפט הדגיש כי תקנה 500 קובעת רשימה סגורה של עילות להרחבת סמכות השיפוט הבינלאומית, הדורשת בדרך כלל זיקה מהותית לישראל. פסק הדין מתח ביקורת על בית המשפט המחוזי ועל הרשם על כך שהניחו כי תקנה זו חלה על פסקי בוררות, ואישר כי פסיקות כאלה אינן שואבות סמכות מדיני חוזים אלא מדיני בוררות. הואיל והליך אישור ההענקה אינו תואם את העילות החוזיות המפורטות בתקנה 500(4), לא ניתן להשתמש בו להרחבת סמכות השיפוט. בנוסף, ציין בית המשפט כי גם אם תקנה 500 הייתה חלה, כל עמימות ביישומה הייתה נוטה לטובת נתבעים זרים. לפיכך התקבל הערעור, והיתר ההמצאה בוטל. בית המשפט הדגיש כי המסגרת המשפטית הנוכחית אינה תומכת בהרחבת סמכות השיפוט לאישור פסקי בוררות ישראליים, אך רמז כי תיקונים בתקנות עשויים לתת מענה לפער זה בעתיד. הדעה החולקת סברה כי פרשנות רחבה יותר אפשרית, וטענה לנימוקים שיפוטיים רחבים יותר המבוססים על אחדות בינלאומית, אך דעה זו לא אומצה על ידי הרוב בבית המשפט. ההחלטה הסופית הייתה שבית המשפט לא ירחיב את סמכותו בפסיקה בהיעדר שינויים רגולטוריים.