ע"א 218/74

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה שבו ערערו 10 מבני שבט אל-שועלה, שהם בדואים, על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את תביעותיהם לרישום בעלות בכמה חלקות קרקע לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. המשיבים לא החזיקו בשטרי בעלות כלשהם וביססו את טענותיהם על זכויות לא רשומות שעברו מדור לדור. לטענתם, הקרקע המדוברת ראויה לעיבוד ולא מוזנחת. מדינת ישראל התנגדה לטענות וטענה כי החלקות הן מסוג "חפיר", כהגדרתו בחוק העות'מאני. בית המשפט העליון פסק לטובת המדינה, ואישר כי הקרקע המדוברת אכן הייתה מסוג "חפיר" וכי המערערים לא עמדו בדרישות לרישום הקרקע על שמם. בית המשפט קבע כי המערערים לא השיגו את האישורים הנדרשים מהרשויות ולא סיפקו ראיות מספיקות לגידול והחזקה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את בקשת המערערים לזמן נוסף להצגת ראיות מומחה, וציין כי כבר ניתנו להם הזדמנויות רבות להשמיע את טענותיהם. לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה כי יש לסווג את הקרקע כסוג "מירי", שכן לא שוכנע כי הוכיחו המערערים חזקה ועיבוד בתקופה הנדרשת. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם למשיב דמי אהדה בדמות שכר טרחת עורך דין.