ת"א 43259-01-18

תקציר

קק"ל ויורשי סרחאן מצויים בסכסוך קרקעות המתפרש על פני כמה עשורים. לטענת קק"ל, סרחאן לא עמד בהתחייבויותיו על פי הסכם חליפין שנחתם ב-1959, לפיו היה עליו להעביר חלקות אדמה מסוימות לקק"ל. עם זאת, השופט פסק לטובת דחיית תביעת קק"ל בעילה של התיישנות. קק"ל הייתה מודעת, כבר בשנות השישים, לכך שסרחאן מתכחש להתחייבויותיו על פי ההסכם, אך לא הגישה את התביעה במגבלות הזמן שנקבעו. כמו כן, השופטת קיבלה חלקית את טענת התובעים שכנגד. יורשיו של סרחאן טענו כי נגרם להם נזק ראייתי בשל עיכוב בתביעתה של קק"ל, שכן הדבר פגע ביכולתם לספק מסמכים התומכים בטענתם. השופט הסכים כי התחייבות קק"ל להעביר מקרקעין ליורשיו של סרחאן מותנית בנכונותם של האחרונים לדבוק בהסכם החילופין, דבר שלא הוכיחו. בנוסף, הדגישה השופטת כי אין להטיל על קק"ל אחריות לאובדן מסמכים כלשהם השייכים ליורשיו של סרחאן. בסופו של דבר קבע השופט כי על קק"ל להעביר שטח קרקע מוגדר ליורשיו של סרחאן, בעוד יתרת זכויות הבעלות בשטח שבמחלוקת נותרה בלתי פתורה. כל צד אחראי לשאת בהוצאותיו, והשופט עודד את שני הצדדים להגיע לפשרה לאחר פסק הדין. החלטה זו מהווה התיישנות פרוצדורלית, המונעת מקק"ל לטעון את תביעתה אך אינה מבטלת את זכויותיה המהותיות. פסק הדין נעתר לבקשת קק"ל להעביר שטח מסוים ליורשיו של סרחאן, אך דוחה את תביעתם לזכויות בעלות מלאות על כל השטח שבמחלוקת.