ת"א 1813/03

תקציר

הקרן הקיימת לישראל הגישה בשנת 2013 תביעה נגד שני נתבעים, בדרישה להסיר את ידיהם מחלקת אדמה בצפת השייכת לקק"ל. הנתבעת הראשונה הייתה שוכרת של מספר מבנים בקרקע, והנתבעת השנייה הייתה נכדתו של הבעלים הקודם, שהעבירה את זכויותיה לקק"ל בשנת 1953. קק"ל טענה כי לנתבע השני לא הייתה זכות לסבלט את הנכסים לנתבע הראשון, וכי הנתבע הראשון ניהל עסקים במקרקעין ללא רשות, בניגוד לתנאי ההסכם המקורי. הנתבעים טענו כי עומדת להם הזכות להחכיר את הקרקע עד שנת 2051 וכי החזקתם בקרקע חוקית. בית המשפט פסק לטובת קק"ל וקבע כי לנתבעת השנייה לא היו זכויות קנייניות במקרקעין, וכי זכויותיה של סבתה הועברו לקק"ל במכירה ולא במתנה, כפי שטענו הנתבעים. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הראשון אכן ניהל עסקים במקרקעין, וכי הנתבע השני נתן לו ביודעין רשות לעשות כן בניגוד להסכם עם קק"ל. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי קק"ל לא הייתה מודעת להימצאותו של הנתבע הראשון במקרקעין עד שנת 1999 לכל המאוחר, וכי הנתבעים לא הציגו ראיות מספיקות להשקעותיהם בנכס כדי להצדיק פיצוי. השופט הורה לנאשמים לפנות את הקרקע בתוך 90 יום ופסק לקק"ל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין חיזק את זכויותיהם של בעלי הקרקע על מי שהחזיקו בנכסיהם ללא אישור, והדגיש כי ניתן לפנות מסיגי גבול ללא פיצוי, למעט בנסיבות מיוחדות. נמצא כי לנאשמים אין עילה משפטית המצדיקה את המשך הימצאותם במקרקעין, וצוין חוסר שיתוף הפעולה שלהם עם ההליך המשפטי.