עמ"ש 25179-10-12

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגישה אם נגד בנה וכלתה לביטול הסכם שנחתם ביניהם. בהסכם נאמר, כי המשיב התחייב באופן בלתי חוזר לרשום את המערערים כ"בן יורש" בעיזבון המכונה משק מס' 3 במושב. המשיבה טענה כי חתימתה על ההסכם נבעה מטעות והטעיה מצד המערערים ושני חברי דירקטוריון המושב. ההטעיה, לטענת המשיב, הייתה קשורה לרישום הזכויות בעיזבון ולזכויות הירושה של המערערים. עוד נמצא כי המערערים הטעו את המשיב לחשוב כי ההסכם נועד אך ורק להסדיר את זכויותיהם של המערערים בבית שבנו על האחוזה. בית המשפט ביטל את ההסכם על יסוד טענות המשיבה בדבר הטעיה וטעות, וקיבל את גרסתה לאירועים על פני זו של המערערים. עם זאת, בערעור מצאו השופטים מספר בעיות בנימוקי הערכאה הנמוכה יותר. ראשית, הראיות לא תמכו בטענה כי המערערים ניהלו משא ומתן ישיר עם המשיבה או הטעו אותה טרם החתימה. שנית, האנשים שנטען כי רימו את המשיב לא היו צדדים להסכם ולא הובאו ראיות לכך שהמערערים אחראים למעשיהם. שלישית, עדותו של המשיב עצמו לא תמכה בשתיים מתוך ארבע העובדות המטעות שהציג בית משפט קמא. רביעית, עמדתה העקבית של המשיבה, כפי שהוכחה במכתביה ובצוואותיה, הצביעה על כך שהעיזבון הוא חלק מעיזבון המנוחה, דבר המערער את טענת הטעיה שלה. בנוסף, מודעותה של המשיבה לכך שמחצית הזכויות במשק כבר נרשמו על שמה, כמו גם הצהרותיה המכחישות כל רצון להתקשר בהסכם, סתרו את טענותיה בדבר טעות והטעיה. השופטים חלקו גם על ממצאיו של בית משפט קמא בנוגע לטענת המערערים למעמד של "בן יורש", ועל קביעתו כי המשיבה יכולה לחזור בה מהתחייבותה כלפי המערערים בשל התנהגותם המחפירה. ככלל, בית הדין לערעורים דחה את פסק דינו של בית משפט קמא והורה על מחיקת תביעת המשיב לביטול ההסכם תוך פסיקת הוצאות למערערים.