ב"ל 4102/98

תקציר

התובעת, אזרחית ישראלית, עברה לגדה המערבית בשנת 1977 לאחר שנישאה לתושב מזרח ברטעה. היו לה שם ארבעה ילדים והיא לא הגישה בקשה לקצבת ילדים בתקופה זו, בטענה מאוחר יותר כי לא הייתה מודעת לזכאותה. בשנת 1993 חזרה לישראל והגישה תביעה לקצבת ילדים, אותה אישרה הנתבעת מיום כניסת הילדים לישראל אך סירבה לתשלום רטרואקטיבי ללא מתן הודעה בכתב. התובע ערער בשנת 1998 וטען כי היעדר הודעה בכתב משמעותו שהתביעה אינה כפופה לתקופת ההתיישנות. בית המשפט הסכים כי הנתבע לא מסר הודעה בכתב ולכן התביעה אינה חסומה בזמן. עם זאת, בית המשפט מצא גם כי אי ידיעתו של התובע את החוק אינה מצדיקה את אישור התביעה לתקופה רטרואקטיבית מלאה של שבע שנים, שכן עילות הזכאות לא עוגנו במסמכים רשמיים. תחת זאת, קבע בית המשפט כי שיקול הדעת של הנתבעת לאשר תקופה רטרואקטיבית קצרה יותר הוא סביר ומידתי, במיוחד נוכח ההשלכות הכספיות המשמעותיות. לפיכך, בית המשפט קיבל חלקית את התביעה, והורה לנתבעת לשלם קצבאות ילדים רטרואקטיבית למשך שלוש שנים ממועד התביעה הראשונית ופיצוי בגין איחור בתשלום על פי הדין הקיים.