עע"מ 7854/12

תקציר

בפסק הדין בעניין בקשת המקלט הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את הערעור, בקובעו כי המערערת לא עמדה בקריטריונים הנדרשים לקבלת מעמד פליט כהגדרתם באמנת הפליטים משנת 1951. המערערת לא הצליחה להוכיח "פחד מבוסס היטב מפני רדיפה" אם תוחזר לארץ מולדתה, קולומביה. על אף שבישראל קיימות הגנות על פליטים על פי המשפט הבינלאומי, לרבות כאלה העלולים להיות בסיכון בשל נטייה מינית, טענותיו של המערער נעדרו ראיות ומהימנות מספיקות. הנרטיב שלה לא היה עקבי, והיו סתירות משמעותיות בתיאור שלה ושל בן זוגה, מה שערער את טענותיה לרדיפה על רקע נטייה מינית. הראיות, כולל מסמכים חיצוניים ואישור פרקליט העם, לא תמכו באופן משכנע בטענתה על רדיפה נרחבת של קהילת הלהט"ב בקולומביה. זאת ועוד, המערערת עיכבה את בקשת המקלט במשך קרוב לשנתיים לאחר כניסתה לישראל, דבר שהשפיע על תפיסת דחיפות בקשתה ומהימנותה. פסק הדין הדגיש שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות, ולא מצא כאן. לפיכך, הערעור נדחה, והמערער נצטווה לעזוב את ישראל. השופטים הכירו בהכרה המתפתחת ברדיפת להט"ב על פי המשפט הבינלאומי, אך הגיעו למסקנה כי מקרה זה לא עמד בדרישות הפליטים של האמנה, והסכימו כי בית המשפט קמא והרשויות המנהליות פעלו במסגרת הסבירות.