ת"א 41400-07-23

תקציר

המבקשים ביקשו סעד זמני שימנע ביצוע פרויקט תקציבי ציבורי להקמת מיזם תיירותי בנכס השייך להקדש. לטענתם, הפרויקט יפר את הוראות ההקדש ואת חוקי התכנון הישראליים, המחייבים היתר בנייה. המשיבים, לרבות נאמני ההקדש ומשרדי הממשלה, חלקו על טענות המבקשים, וטענו כי הפרויקט עולה בקנה אחד עם רצונו של ההקדש וכי כל שינוי הוא מינורי. עוד טענו כי המבקשים לא הוכיחו כל נזק לעצמם וכי הבקשה הוגשה באיחור. עם זאת, בית המשפט מצא כי המבקשים עמדו בתנאים לסעד זמני. היא הגיעה למסקנה כי המבקשים הוכיחו סיכויי הצלחה טובים בתביעתם וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן אי מתן הסעד יגרום נזק משמעותי להם ולאינטרס הציבורי, ועלול לגרום לבזבוז כספי ציבור. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות המשיבים בדבר שיהוי הגשת הבקשה וחוסר הניקיון הנטען שלהם, וקבע כי המבקשים לא הסתירו עובדות מהותיות כלשהן. עם זאת, בית המשפט ציין כי החברה לפיתוח מזרח ירושלים, שלא נקראה כמשיבה, הייתה צריכה להיכלל בבקשה. בסופו של דבר נעתר בית המשפט לבקשה לסעד זמני, והוציא צו מניעה זמני האוסר על מימוש תקציב הפרויקט עד לסיום ההליך העיקרי. צו המניעה הותנה בכך שהמבקשים יפקידו ערבות בסך 75,000 ₪ לכיסוי כל נזק אפשרי שייגרם למשיבים.